אילו כישורים חשובים בעריכה ספרותית ובעריכת ספרים?
כישורי כתיבה, כתיבה בשלה ובוגרת, דמיון ויצירתיות, רגישות לתנועה, לזרימה ולמנגינה העולה מהטקסט, לדקויות העולות ממילים, רגש, המון רגש, להט ותשוקה, אומץ ותעוזה, כושר ניתוח, כנות ופשטות.
קוראים יכולים לקרוא דוגמאות מעבודותיי, מאמרים שכתבתי על עריכה ספרותית, פוסטים בכתיבה אישית שכתבתי, המלצות ותגובות עליי, ולהכיר אותי כעורכת ספרותית וככותבת.
את "כבוד השופט, בסך הכול רציתי לאכול עם אימא קבב" כתבתי וערכתי בעריכה ספרותית ולשונית. הפוסט המלא מופיע כהדגמה לכתיבה, עריכה ספרותית, עריכה לשונית והגהה.
אחד הדברים שמזכירים לי את המגבלה שלי הוא הקשר שלי עם אימא שלי. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות למענה ואני יודעת שאם לא הייתי נכה הייתי יכולה לעשות אותם. חברה שלי, אימא לילדים גדולים, אומרת לי כל הזמן שיש כאן היפוך תפקידים לא הגיוני. "את לא אימא שלה, היא אימא שלך והיא זאת שצריכה לעזור לך".
פעם הייתי מסתכלת בקנאה על אימהות ג'דאיות, כאלה שמזיזות הרים למען הילדים, מכינות, מתקשרות, יוזמות, מייעצות, מתעניינות, דוחפות, מעודדות, נלחמות. בבית הספר היסודי הייתה לי חברה שאימא שלה תמיד שמרה עליה כמו שאני הייתי רוצה שישמרו עליי. "עכשיו לימור צריכה לעשות שיעורים אז תחזרי אחר כך… עכשיו לימור צריכה ללכת לחוג לפסנתר אז תחזרי אחר כך". ואימא של חברה אחרת תמיד כעסה עליה: "למה חזרת מאוחר? למה לא הכנת שיעורים?" התפללתי שיצעקו עליי, שידאגו לי איפה הייתי ולמה נעדרתי כל כך הרבה שעות מהבית, שיילחמו בשבילי.
תחושת החסך הזו ליוותה אותי שנים רבות, אבל היא לא התבטאה מעולם בכעס ובטענות כלפי אימי. זה לא אומר שלא היו מריבות בינינו, אבל אף פעם לא דרשתי ממנה שתעשה בשבילי יותר ממה שהיא עושה. ידעתי שהיא עושה את הכי טוב שהיא יכולה. כל מה שרציתי היה שתפסיק לקטר ולהתלונן כל הזמן על כמה שהיא אומללה וכמה היא לבד וכמה קשה לה, ותיהנה ממה שיש לה. "מה זה אני לבד? אני עכשיו איתך בחג, הבת שלך איתך, איך את יכולה להגיד שאת לבד?"
בשנים האחרונות זה השתנה. אני נותנת לה להתלונן חופשי. שתקטר, היא צודקת, החיים שלה באמת קשים. פעמים רבות גם אני מרגישה חוסר אונים, אבל לי יש כלים לנתח את התחושות האלה ולהתמודד איתן, לה אין, יש לה אותי, ואם אני יכולה לשמש לה אוזן קשבת וזה עוזר לה להתפרק, שתתלונן. כיום חוסר האונים שלה לא מאיים עליי, הוא לא מוציא אותי מדעתי, הוא מפעיל אותי ומגייס אותי למענה בדברים הפעוטים שאני יודעת שעבורה הם עולם ומלואו. אני מקשיבה, מזדהה, תומכת. אני נלחמת על כבודה, גוערת בה כשהיא לא מטפלת בעצמה, אני אומרת לה כל הזמן שאני אוהבת אותה, שאני איתה, שאני בשבילה, שרק תגיד לי מה היא צריכה, כל דבר הכי קטן, אסע עד קצה העולם ואביא לה.
וכשאני לא מצליחה לעזור לה בגלל שצריך לעלות אליה למעלה או בגלל שהיא עקשנית ולא מסכימה לשנות דברים בחייה, אני סותמת את הפה ומשננת לעצמי את המשפט החכם שמבקש את השלווה לקבל את הדברים שאין בכוחנו לשנות, את האומץ לשנות את מה שבכוחנו לשנות ואת התבונה להבחין בין השניים.
ביום שלישי קרה לאימא משהו. היא בכתה. הלב שלי יצא אליה, רציתי להפסיק את הכאב שלה ולא ידעתי איך.
"אימא, בואי נלך לאכול קבב בתקווה, הרבה זמן לא עשינו את זה".
"היום?" היא שואלת.
"כן, עוד מעט, לארוחת צוהריים".
"אבל הכנתי אוכל", היא מנסה להתחמק.
בכל ימות השבוע יש לה משהו לעשות, חוץ מימי שלישי שפנויים לה.
"אימא, אני לא מוותרת לך, אני מגיעה עוד מעט".
נשארו לי פחות משעתיים. אני טסה לביאליק ברמת גן לחנות למידות גדולות. הרבה זמן לא קניתי לה משהו, כי היא כזאת מבאסת. "זה פתוח יותר מדי", "זה לא יפה", "אני לא אוהבת את זה", "יש לי הרבה בארון, אני לא לובשת", "אני לא רוצה פרחים", "לא היה משהו עם פרחים?" "אני לא רוצה חלק", "לא היה משהו חלק?", "לא צריך, בשביל מה? תחזירי".
אני מחכה לאימא למטה ליד ביתה ביד אליהו בתל אביב, שפעם היה ביתי. היא מתקרבת למעלית של הרכב שלי, מתהלכת בקושי רב, מתנדנדת מצד לצד, תוצאה של כאבי ברכיים, בעיות בגב ועודף משקל.
***
סיפורים נוספים בעמוד דוגמאות של סיפורים לאחר עריכה ספרותית ולשונית.
